📕 ספר ילדים · storybook
שיעור של הרב יהודה טאוב
ביקור ה' אצל אברהם אבינו, קדושת המילה שמתפשטת דווקא ביום הכאב, שלוש מצוות של היום השלישי, וברכת "ירצה דמו"
▶ לצפייה בשיעורפרק א · 📜 המקור: ביקור ביום הכאב
כולם מכירים את יום הברית עצמו: הכיסא, המוהל, הסנדק, השירה והסעודה. אבל יש מנהג נוסף שפחות מוכר: לציין את היום השלישי שאחרי הברית. השיעור נאמר בדיוק ביום כזה, ולכן הרב הקדיש כמה דקות כדי לברר מאין בא המנהג, מה משמעותו ומה עושים בו.
כדי להבין אותו צריך לחזור אל המקור, אל אברהם אבינו. הוא היה הראשון שנימול, והתורה מספרת מה קרה לו מיד אחר כך. מתוך הסיפור הזה למדו חכמים כמה דברים יפים על היום השלישי, ומשם צמח גם המנהג.
נלך צעד אחר צעד: קודם הפסוק ודברי רש"י, אחר כך השאלה למה דווקא היום השלישי, ולבסוף מה אפשר ללמוד מכל זה לחיים שלנו. בדרך נפגוש גם וורט חסידי מתוק, הסבר על סעודת אברהם אבינו, וברכה אחת מברכת המזון של הברית שמסתתר בה רעיון עמוק.
1פרק א · 📜 המקור: ביקור ביום הכאב
פרשת וירא נפתחת בפסוק: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא". מה פשר ההתגלות הזאת? התורה אינה אומרת מה נאמר בה. רש"י מבאר: לבקר את החולה. ומביא את דברי רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו.
אברהם אבינו מל את עצמו בגיל תשעים ותשע. הוא שוכב כואב, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בא לבקר אותו. מכאן למדו חז"ל את מצוות ביקור חולים: כשם שהקדוש ברוך הוא ביקר חולים, אף אתה בקר חולים.
אבל נשאלת שאלה: מאין יודע רש"י שזה היה דווקא היום השלישי? הפסוק לא מזכיר שום יום. ולמה דווקא ביום הזה בחר הקדוש ברוך הוא לבוא? על השאלות האלה נעצור עכשיו.
2פרק א · 📜 המקור: ביקור ביום הכאב
התשובה נמצאת בסיפור אחר בספר בראשית: מעשה שכם. אחרי שאנשי שכם נימולו, מספרת התורה: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים", ובאותו יום באו שמעון ולוי על העיר. מכאן למדו שהיום השלישי למילה הוא היום שבו הכאב חזק ביותר.
ואם כך, מובן מתי בא הקדוש ברוך הוא לבקר את אברהם: ביום שבו היה לו הכי קשה. מבקרים חולה בשעה שהוא זקוק לכך ביותר, והקדוש ברוך הוא בא בדיוק אז.
בשיעור עלתה שאלה מעניינת מן המציאות: האם באמת היום השלישי כואב יותר? אצל תינוקות קשה לדעת, כי הם בוכים מכל מיני סיבות, וההורים לא תמיד יודעים להבחין למה. בשיעור הוזכר גם שביום השמיני ללידה כושר קרישת הדם של התינוק גבוה במיוחד, ואולי לכן אצל תינוקות הדבר שונה. אבל אצל מבוגרים, כמו אברהם אבינו וכמו אנשי שכם, הדברים מפורשים: ביום השלישי הם כואבים.
3פרק א · 📜 המקור: ביקור ביום הכאב
הרב הוסיף, בחיוך, אפשרות אחרת לקרוא את הפסוק בשכם. אולי "ביום השלישי בהיותם כואבים" אינו אומר שזה היום הכואב ביותר, אלא שזה היום האחרון שבו הם עוד כואבים.
דמיינו את שמעון ולוי יושבים ומתלבטים, כמו מפקדים שמתכננים מבצע. האם לצאת או לא לצאת? היום הראשון עבר, היום השני עבר. ואז הם מבינים: אם לא עכשיו, אז מתי? מחר אנשי העיר כבר יחלימו, יקומו עלינו ולא יהיה לנו סיכוי. היום השלישי הוא ההזדמנות האחרונה, כי זה היום האחרון שבו הם עוד חלשים.
הרב הדגיש שזה פירוש נחמד, אבל לא הפירוש המקובל. הפירוש המקובל הוא שהיום השלישי הוא היום הכואב ביותר, ועליו בנויים דברי רש"י: הקדוש ברוך הוא בא לאברהם אבינו ביום שבו הכאב היה בשיאו.
4פרק א · 📜 המקור: ביקור ביום הכאב
הרב הביא תירוץ נוסף ומעניין מאחד המפרשים. מובא במדרש שאין הקדוש ברוך הוא מניח את הצדיקים בצרה יותר משלושה ימים. ואם כך הוא בכל צדיק, ודאי באברהם אבינו, עמוד העולם, שמסר את נפשו על קידוש השם. ברור שביום השלישי בא הקדוש ברוך הוא להקל עליו.
למדרש הזה הובאו כמה ראיות. אחת מהן מן המגילה: אסתר ביקשה "צוּמוּ עָלַי... שְׁלֹשֶׁת יָמִים", ומיד אחר כך כתוב: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת". ביום השלישי הצרה מתחילה להתהפך.
המשתתפים בשיעור שאלו: האם זה נכון רק לצדיקים? ומה עם צדיקים שסבלו ייסורים שנים רבות? נאמר שהכוונה כנראה לצער מסוים, צער שעתיד לעבור, כמו כאב המילה. המספר שלוש חוזר בתורה פעמים רבות, וכאן הוא מסמן את הנקודה שבה הצער מגיע לקצו והישועה מתחילה.
5פרק א · 📜 המקור: ביקור ביום הכאב
אם נחבר את הדברים, יוצא דבר מפתיע. דווקא ביום שבו האדם סובל ביותר מבחינה גופנית, דווקא אז מתרחש הביקור האלוקי. כשאברהם אבינו היה בשיא הצער, בא הקדוש ברוך הוא, ריחם עליו, נגלה אליו ושאל בשלומו.
היינו חושבים שגילוי של שכינה מגיע ברגעים של שלווה, כשהכל מסודר והאדם רגוע. התורה מלמדת אחרת. הצער עצמו פותח את הפתח. מתוך הכאב, אברהם זוכה למדרגה שלא הייתה לו קודם.
ועכשיו נשאל: איך כל זה קשור אלינו? למה עושים סעודה ביום השלישי לברית? כאן נכנסים דברים של פנימיות התורה וורט חסידי יפה, שמגלים שהיום השלישי אינו רק יום של כאב, אלא יום של קדושה מיוחדת.
6פרק ב · ✨ קדושת המילה ביום השלישי
בעל השם משמואל אומר דבר מעניין מאוד. קדושת המילה, שנכנסת באדם ביום הברית, אינה מתגלה במלואה מיד. היא יוצאת מן הכוח אל הפועל דווקא ביום השלישי למילה. דווקא ביום שבו הגוף כואב ביותר, מתגלה המילה בכל איבר ואיבר, וקדושתה מתפשטת בכל הגוף.
מאין הוא יודע זאת? אלה דברים של פנימיות. אפשר לשאול שאלות ולומר שאלה רעיונות, אבל זו דרכם של ספרי החסידות: הם מגלים את הנשמה שמאחורי המעשה ושמאחורי הזמנים.
והרעיון יפה גם בלי להבין את כל עומקו. הכאב והקדושה הולכים כאן יחד. מה שנראה מבחוץ כשיא הסבל, הוא מבפנים שיא ההתפשטות של הברית. כך היה אצל אברהם אבינו, שזכה דווקא אז לגילוי שכינה, וכך אצל כל יהודי שנכנס בבריתו של אברהם אבינו.
7פרק ב · ✨ קדושת המילה ביום השלישי
ועכשיו לוורט חסידי מתוק. תראו פלא: סעודת ברית המילה עצמה אינה מוזכרת בתורה במפורש. יש לה רק רמז. בפסוק "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" דורש המדרש: "הִגָּמֵל" – ה"ג מל, כלומר ביום שמל את יצחק לשמונה ימים. זה רמז יפה, אבל רק רמז.
לעומת זאת, על היום השלישי למילה כתובה בתורה סעודה במפורש. באותו יום שבו בא הקדוש ברוך הוא לבקר את אברהם, הגיעו שלושת המלאכים, ואברהם הכין להם סעודה: "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם". הנה סעודה ביום השלישי, מפורשת בפסוק.
מכאן אמרו החסידים בדרך צחות: למדת שהשלישי למילה גדול מן המילה. כמובן שזה וורט, ולא הלכה. אבל הוא מלמד כמה חשבו החסידים על היום הזה, ומכאן צמח המנהג לעשות בו סעודה.
8פרק ב · ✨ קדושת המילה ביום השלישי
כשהוזכר הפסוק "ביום הגמל את יצחק", עצר הרב לשאול על פשוטו. לפי הפשט, הסעודה נעשתה ביום שנגמל יצחק מחלב אמו, בערך בגיל שנתיים. למה חיכה אברהם עד אז? אדם שנולד לו בן אחרי שנים רבות, האם יחכה שנתיים כדי לשמוח?
התשובה בכפל הלשון: "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר, וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר". היו כאן שתי הבטחות: שרה תלד, ושרה תוכל להניק. למה זה חשוב? כי עם החלב עוברות לתינוק גם תכונות המניקה. אברהם רצה בן שימשיך את דרכו, צדיק גמור. אילו הייתה שרה יולדת ואישה אחרת הייתה מניקה, לא היה יוצא מה שרצה.
כך מצאנו גם אצל משה רבנו, שלא רצה לינוק מן המצריות עד שהביאו אותו אל אמו. לכן רק כשהגיע יום הגמילה, וראה אברהם שגם הנס השני נשלם, עשה משתה גדול.
9פרק ג · 🍞 שלוש מצוות ומנהג הסעודה
החסידים הסבירו מה מיוחד ביום השלישי, ואמרו שיש בו שלוש מצוות.
הראשונה: שמחת ברית המילה. השמחה על המצווה אינה נגמרת ביום הברית. היא נמשכת, וביום השלישי, כשהקדושה מתפשטת בכל הגוף, יש מקום לשמוח בה שוב.
השנייה: ביקור חולים. התינוק הוא החולה, והבאים לראות אותו ביום הזה מקיימים את המצווה שלמדנו מן הקדוש ברוך הוא עצמו, שבא לבקר את אברהם אבינו ביום השלישי. בשיעור עלתה שאלה משעשעת: האם האם, שמחזיקה את התינוק כל היום, מקיימת ביקור חולים? היא עושה הרבה יותר מזה.
השלישית: קבלת פני שכינה. כמו שביום השלישי נגלה הקדוש ברוך הוא לאברהם, כך אמרו שגם היום יש בו גילוי שכינה, והבאים אל התינוק מקבלים כביכול פני שכינה. שלוש מצוות ביום אחד, ולכן ראו בו יום של שמחה ושל סעודה.
10פרק ג · 🍞 שלוש מצוות ומנהג הסעודה
החסידים הלכו עוד צעד. בברית עצמה מגיע אליהו הנביא, מלאך הברית. אבל ביום השלישי, כך אמרו, מגיע הקדוש ברוך הוא בעצמו לבקר את הנימול, כמו שבא אל אברהם אבינו. זו עלייה גדולה: מן השליח אל המלך עצמו.
ומכאן הגיעו לדבר מפתיע. איפה עוד מצאנו שהקדוש ברוך הוא בא בעצמו, ולא על ידי שליח? ביציאת מצרים. בהגדה אנו אומרים: "ועברתי בארץ מצרים – אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, אני ה' – אני הוא ולא אחר". וזכר לכך עושים עד היום את ליל הסדר, וכשהיה בית המקדש הקריבו קרבן פסח.
לכן אמרו שהשלישי למילה הוא כעין קרבן פסח. וכמו שקרבן פסח נאכל בחבורה, משפחה משפחה, כך נהגו לעשות ביום הזה סעודה בחבורה, כעין סעודת קרבן פסח.
11פרק ג · 🍞 שלוש מצוות ומנהג הסעודה
בשיעור התברר שהמנהג אינו ידוע לכולם. יש חצרות חסידים שמקפידים מאוד על סעודה ביום השלישי, ועושים ממנה עניין גדול. אצל אחרים לא שמעו עליו כלל. אצל הספרדים אין מנהג כזה, וגם בקהילות רבות אחרות אינם נוהגים בו.
זה לא חיסרון אלא עושר. לכל קהילה יש מנהגים שהתפתחו מתוך הלימוד והאהבה למצוות, ומי שמכיר את המקור יכול להבין את מנהג חברו גם כשאינו נוהג כמותו. כך גם כאן: מי שאינו עורך סעודה ביום השלישי, יכול לפחות לדעת מה מיוחד ביום הזה.
ומה כדאי לקחת מכאן גם למי שאינו נוהג? לזכור את התינוק ואת משפחתו ביום הזה, לבוא לבקר, לשאול בשלום, לשמוח עמהם. כך מקיימים בפשטות את מה שלמדנו מן הקדוש ברוך הוא עצמו: לבוא אל מי שכואב, דווקא ביום שבו הכאב בשיאו.
12פרק ד · 🌱 מסרים לחיים
מה אפשר ללמוד מכל זה לחיים שלנו? המסר הראשון הוא שדווקא בקושי מתחילה הצמיחה. אברהם אבינו היה ביום הקשה ביותר, יום הסבל, ודווקא מתוכו הגיע אליו הקדוש ברוך הוא.
פעמים רבות אדם נמצא במשבר. קשה לו, כואב לו, ונדמה לו שהוא רחוק מכל דבר רוחני. אבל התורה מלמדת שדווקא זמן כזה יכול להיות פתח לגילוי רוחני, זמן שבו האדם מתקרב לקדוש ברוך הוא יותר מבכל זמן אחר.
תמיד טוב לזכור את זה. מי שיודע שהקושי עשוי להיות הפתח, אינו נשבר כשהוא מגיע. הוא מחכה לביקור. וכמו אצל אברהם אבינו, הביקור הזה מגיע לא אחרי שהכאב עובר, אלא בתוכו.
13פרק ד · 🌱 מסרים לחיים
המסר השני קשור לרעיון שהשפעת המילה נמשכת עד היום השלישי ומתפשטת בכל הגוף. ברית מילה היא מצווה מיוחדת: עושים אותה ביום אחד, אבל היא ממשיכה עם האדם לכל החיים.
רוב המצוות נגמרות כשגומרים לעשות אותן. אוכלים מצה, והמצווה נשלמה. נוטלים לולב, והמצווה עברה. ברית המילה אינה כך. היא אינה מצווה של רגע אחד, אלא אות שהאדם נושא עמו בכל מקום ובכל שעה.
ולכן גם השמחה בה אינה צריכה להיגמר ביום הברית. כמו שהקדושה מתפשטת והולכת אחרי המילה, כך צריך האדם להרגיש לאורך כל חייו את השמחה שהוא נמצא בבריתו של אברהם אבינו, ולהודות עליה. כל פעם שאנו אומרים בברכת המזון "ועל בריתך שחתמת בבשרנו", זו הזדמנות להיזכר במתנה הזאת, שאינה עוזבת אותנו לרגע, ולשמוח בה מחדש.
14פרק ד · 🌱 מסרים לחיים
את השיעור סיים הרב בדבר שהוא אוהב מאוד. בברכת המזון של הברית נוהגים האשכנזים לומר סדרה של "הרחמן": להורים, לסנדק, לתינוק, למוהל, ולבסוף למשיח ולאליהו הנביא. בברכה להורים נאמר: הרחמן הוא יברך אבי הילד ואמו, ויזכו לגדלו ולחנכו ולחכמו, מיום השמיני והלאה ירצה דמו, ויהי ה' אלוקיו עמו.
והשאלה: מה עושות המילים "ירצה דמו" בברכה של ההורים? היה מקומן בברכת התינוק! ועוד: מה פירוש "מיום השמיני והלאה"?
ההסבר יפה מאוד. לתינוק לא שאלו אם הוא מסכים. עשו לו ברית ביום השמיני בלי בחירה. איך יקבל שכר על מצווה כזאת? יבוא יום, והילד יגדל, יתחנך, ומל את בנו שלו בשמחה ובהתלהבות. אז הוא מגלה למפרע שהוא מרוצה מן הברית שעשו לו.
לכן הברכה נמצאת אצל ההורים: אם יזכו לגדלו ולחנכו, מאותו יום והלאה ירצה דמו, והוא יקבל שכר מלא על הברית. יהי רצון שנזכה לכך.
15אברהם אבינו היה ביום הקשה ביותר, יום הסבל, ודווקא מתוכו הגיע אליו הקדוש ברוך הוא.